לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב — ואז הוא קם והפליג| רבי יהודה הלוי

הוא היה המשורר הגדול ביותר של יהדות ספרד. רופא מבוקש, עשיר, מפורסם. ובגיל שישים וחמש הוא עזב את הכל והפליג למקום שלא ידע אם יגיע אליו. קוראים לו רבי יהודה הלוי. הוא נולד בספרד בסביבות אלף שבעים וחמש, בתור הזהב. וזה היה באמת תור זהב. יהודים כתבו שירה בערבית, עסקו ברפואה ובפילוסופיה.

להלוי היה הכל. מעמד, כסף, תלמידים, וחברים בכל עיר. ובתוך כל זה הוא כתב שורה אחת שממשיכים לצטט אלף שנה. לבי במזרח ואנכי בסוף מערב. כלומר: אני כאן, והחיים שלי טובים. אבל אני לא באמת כאן. הוא המשיך: איך אטעם את מה שאני אוכל, ואיך יערב לי. הוא גם כתב ספר שלם, הכוזרי, על מה זה בכלל להיות יהודי.

אבל בשלב מסוים הוא הבין שלכתוב על געגוע זה לא מספיק. בשנת אלף מאה וארבעים הוא עלה על ספינה. בגיל שישים וחמש. בלי משפחתו. בלי לדעת מה מחכה בצד השני. ואת מה שקרה אחר כך אנחנו יודעים ממכתבים אמיתיים שנמצאו בגניזת קהיר. בשמונה בספטמבר אלף מאה וארבעים הוא נחת באלכסנדריה. ושם הוא נתקע. שמונה חודשים.

חברים אירחו אותו, כיבדו אותו, וניסו לשכנע אותו להישאר. הוא כתב שם יותר מחמישים שירים. וחיכה לרוח. במאי אלף מאה ארבעים ואחת הוא הפליג סוף סוף מאלכסנדריה. וכעבור חודשיים, לפי המכתבים, הוא כבר לא היה בין החיים. האגדה מספרת שהוא הגיע לשערי ירושלים, ירד על ברכיו להתפלל, ורוכב ערבי רמס אותו.

המכתבים לא מאשרים את זה. הם גם לא שוללים. אנחנו פשוט לא יודעים אם הוא ראה את ירושלים. והדבר המוזר הוא שזה כמעט לא משנה. כי מה שהוא עשה לא היה להגיע. זה היה לקום וללכת. ואתם — מה הדבר שהלב שלכם במזרח שלו? ספרו בתגובות.

הטקסט הוא הקריינות של הסרטון.