פרשת יוסלה שוחמכר: הפעם היחידה שהמוסד יצא לצוד אחרי ילד
הסיפור בקצרה
בשנת אלף תשע מאות שישים ושתיים, סוכנות הריגול החזקה בעולם, המוסד הישראלי, שרק שנתיים קודם לכן חטף את אדולף אייכמן מלב אמריקה הדרומית, קיבלה מטרה חדשה. לא נאצי. לא מרגל. לא מחבל. ילד בן שמונה. זו הפעם היחידה בהיסטוריה שהמוסד יצא לצוד אחרי ילד. קראו לו יוסלה. ובמשך שנתיים וחצי, מדינה שלמה שאלה שאלה אחת: איפה יוסלה?
כדי להבין איך הגענו לכאן, צריך לחזור להתחלה. משפחת שוחמכר, עולים חדשים מברית המועצות, חיה בעוני מרוד בישראל של שנות החמישים. ההורים, אלתר ואידה, בקושי החזיקו את הראש מעל המים. לא היה להם כסף, לא הייתה להם דירה, ולא הייתה להם ברירה. אז הם עשו מה שנראה באותו רגע כמו הפתרון ההגיוני היחיד.
הם מסרו את בנם הקטן, יוסלה, לטיפול הסבא. נחמן שטרקס, יהודי חרדי אדוק, קנאי, ממאה שערים. בהתחלה זו הייתה טובה. אבל כשהמצב של ההורים השתפר, והם באו לקחת את הבן שלהם בחזרה, הסבא אמר מילה אחת. לא. בעיניו, זה לא היה סכסוך משפחתי על משמורת. זה היה קרב על נשמה. הוא היה משוכנע שההורים מתכננים לחזור לברית המועצות האתאיסטית, ולגדל את יוסלה הרחק מהתורה, הרחק מהאמונה, הרחק מאלוהים.
לא אתן לנכד שלי ליפול לתרבות רעה, הוא הכריז. גם אם זה יעלה לי בכל מה שיש לי. ההורים, מיואשים, פנו לבית המשפט. וההחלטה הייתה חד משמעית. בית המשפט העליון של מדינת ישראל הורה לסבא להחזיר את הילד להוריו. אבל נחמן שטרקס עשה דבר שאיש לא ציפה לו. הוא סירב. לא רק להורים, אלא לערכאה הגבוהה ביותר במדינה.
עצרו אותו. כלאו אותו בכלא. שאלו אותו שוב ושוב, איפה הילד. והוא שתק. הוא היה מוכן לרקוב בכלא עד יומו האחרון, ובלבד שלא יגלה מילה אחת. כי בזמן שכל המדינה הביטה בסבא הזקן היושב בכלא, יוסלה כבר נעלם. בפברואר אלף תשע מאות ושישים, יוסלה פשוט נמוג. כאילו בלעה אותו האדמה. המשטרה חיפשה בכל בית, בכל ישיבה, בכל שכונה.
כלום. הילד נבלע ברשת צללים חשאית של קנאים דתיים, אנשי נטורי קרתא, שהאמינו באמונה שלמה שהם מקיימים מצווה, שהם מצילים ילד יהודי מכפירה. הם העבירו אותו ממקום למקום, ממשפחה למשפחה, בחשאיות מוחלטת, תמיד צעד אחד לפני החוק. המדינה נאחזה בטירוף. איפה יוסלה הפך לזעקה לאומית. זה היה על כל שער של עיתון, על קירות בכל עיר, בשירים, בכנסת.
אבל הנה מה שאף אחד, לא המשטרה ולא ההורים, לא ידע. יוסלה כבר בכלל לא היה בישראל. כדי להבין איך ילד נעלם ממדינה שלמה מתחת לאף של המשטרה, צריך להכיר אישה אחת יוצאת דופן. רות בן דוד. מתגיירת צרפתייה מסתורית, אינטליגנטית, נחושה, ונטולת פחד לחלוטין. בעברה, היא הייתה לוחמת במחתרת הצרפתית נגד הנאצים, אישה שיודעת בדיוק איך מזייפים מסמכים, איך מתחמקים ממרדף, ואיך מעלימים בן אדם.
עכשיו היא גייסה את כל הכישרונות האלה למען מטרה אחת. ביוני אלף תשע מאות ושישים, היא הבריחה את יוסלה אל מחוץ לישראל. היא הלבישה אותו כמו ילדה, קראה לו בשם בדוי, וטענה שהוא הבת שלה, עם דרכון מזויף. דרך צרפת. דרך שוויץ. בכל פעם שהרשויות התקרבו, היא שינתה תוכנית, שינתה זהות, שינתה מסלול, תמיד צעד אחד קדימה.
ואז, בצעד הגאוני והנועז ביותר שלה, היא הסתירה את הילד במקום האחרון בעולם שמישהו יחשוב לחפש בו. בלב ניו יורק. אצל משפחה חרדית בברוקלין, תחת שם בדוי, כילד אמריקאי רגיל. יוסלה נמחק מהמפה. שנתיים חלפו. המשטרה נכשלה כישלון מוחלט. ונדמה היה שיוסלה אבד לנצח. מרץ אלף תשע מאות שישים ושתיים.
ראש הממשלה דוד בן גוריון, מיואש ונחוש, עשה את הבלתי יאמן. הוא קרא לאיסר הראל, ראש המוסד, האיש שרק זה עתה הביא את אייכמן למשפט בירושלים, והטיל עליו משימה חדשה. למצוא ילד אחד. הראל שחרר את הסוכנים הטובים ביותר שלו, כולל ותיקי מבצע אייכמן, מיטב לוחמי הצללים של ישראל. אבל הם נתקלו בקיר.
המוסד, שידע להתחזות לכל דבר בכל מקום בעולם, גילה שאין לו אף סוכן שיכול לחדור לעולם החרדי הסגור. הם לא הכירו את השפה, את המנהגים, את התפילות, את הקודים. סוכן שיטעה במילה אחת, ייחשף מיד. אז הם עשו את מה שהמוסד יודע לעשות הכי טוב. הם למדו עולם שלם מאפס. גידלו זקנים, לבשו שחורים, שיננו הלכות.
והחוט היחיד שהיה להם, הוביל אל האישה. אל רות בן דוד. המוסד רדף אחריה על פני שלוש יבשות. הם עקבו אחריה, האזינו לשיחות שלה, פתחו את המכתבים שלה, התחזו לאנשים שהיא סמכה עליהם. לאט לאט, סבלנית, חוט אחרי חוט, הרשת המסתורית שהיא בנתה התחילה להיפרם. ואז, אחרי שלושה חודשים של מרדף בלתי פוסק, הם פיצחו את זה.
הילד בברוקלין. תחת זהות בדויה. בספטמבר אלף תשע מאות שישים ושתיים, המוסד העביר את המידע לאף בי איי האמריקאי. סוכני אף בי איי, מלווים באנשי מוסד, דפקו על דלת של בית בברוקלין. הדלת נפתחה. ושם, אחרי שנתיים וחצי של היעלמות מוחלטת, אחרי מרדף שחצה מדינות ויבשות, עמד ילד קטן. יוסלה. חי. מבוהל.
מחופש. אבל חי. הם עטפו אותו, הטיסו אותו הביתה, אל הוריו שכבר כמעט איבדו כל תקווה. מדינה שלמה נשמה לרווחה. אבל כשהאבק שקע, נשארה שאלה אחת קשה. מי באמת ניצח כאן? הסבא האמין בכל ליבו שהוא מציל נשמה של ילד יהודי. ההורים האמינו שהם נלחמים על בנם. רות בן דוד האמינה שהיא חיילת של אלוהים במלחמה קדושה.
והמוסד האמין באמת פשוטה אחת, שמקומו של ילד הוא עם משפחתו. כל אחד מהם היה בטוח באמונה שלמה שהצדק המוחלט נמצא אצלו. והפרשה הזאת, המלחמה על נשמה של ילד אחד קטן, קרעה בין חילונים לדתיים בישראל פצע עמוק שלא נסגר עד היום. אז תגידו לי אתם. במלחמה הזאת, מי צדק? כתבו לי בתגובות.
הטקסט הוא הקריינות של הסרטון.
