הגדר הטובה - כשישראל ולבנון היו שכנים| הסיפור המלא

היו זמנים שישראל ולבנון חיו בשלום. לא בהסכם שלום רשמי, לא בחוזה בינלאומי, אלא בגדר שנפתחה ביניהם. באלף תשע מאות שבעים וחמש מלחמת אזרחים פרצה בלבנון. הדרום נקרע. שלוש מאות חמישים אלף תושבים, רובם נוצרים, נותקו מכל שירות. בתי החולים בביירות נחסמו. אין רופאים, אין תרופות, אין אוכל. ילדים חולים לא יכלו לקבל טיפול.

פצועים גססו בבתיהם. ואז, ביוני אלף תשע מאות שבעים ושש, שמעון פרס, שר הביטחון, קיבל החלטה שתשנה את ההיסטוריה. ישראל פתחה את הגבול. הקימו שלוש מרפאות לאורך הגדר, אחת ליד מטולה, ליד שער פטמה, השנייה ליד מושב דובב והשלישית ליד קיבוץ חניתה. רופאים ישראלים טיפלו בלבנונים בחינם. לא שאלו שאלות.

לא דת, לא לאום, לא צד במלחמה. מי שסבל קיבל עזרה. המקרים הקשים הועברו לבתי חולים בישראל. בבית החולים המערבי בנהריה שליש ממחלקת העיניים היו מטופלים לבנונים. בבית החולים זיו בצפת טיפלו בפצועים מכל העדות. כתב רפואי בכתב העת Jama פרסם מאמר על הניסוי הזה. קראו לו "הגדר הטובה בין ישראל ללבנון".

עד אלף תשע מאות שמונים ואחת למעלה ממאות שישים אלף לבנונים קיבלו טיפול רפואי מרופאים ישראלים. מאה ושישים אלף חולים, פצועים, ילדים, נשים בהריון, קשישים. כולם נכנסו דרך הגדר וחזרו הביתה בריאים. אבל הגדר הטובה לא הייתה רק על רפואה. מאלף תשע מאות שבעים ושבע ישראל אפשרה ללבנונים לעבוד בישראל.

בשיא, שמונת אלפים לבנונים חצו את הגבול כל בוקר. עבדו בפרדסים, במטעים, בחקלאות. קיבלו בדיוק את אותו שכר כמו עובדים ישראלים. סוחרים לבנונים נכנסו לקריית שמונה לקנות ולמכור. חקלאים לבנונים יצאו את התוצרת שלהם דרך נמל חיפה. ילדים למדו בבתי ספר ישראליים ומשפחות משני הצדדים יצרו חברויות אמיתיות.

אחת העדויות הכי חזקות היא של ברידג'יט גבריאל. היא נולדה בלבנון ובגיל עשר הפצצות הרסו את ביתה. שבע שנים היא חיה עם הוריה במרתף בלי חשמל, בלי מים, בלי שום דבר. כשאימה נפצעה הם חצו את הגדר הטובה לבית החולים זיו בצפת. מה שהיא ראתה שם שינה את חייה. היא סיפרה: "חדר המיון היה מלא בפצועים מלבנון, מוסלמים, נוצרים, דרוזים לצד חיילים ישראלים.

הרופאים טיפלו בכולם לפי חומרת הפציעה. הם לא ראו דת, לא לאום. הם ראו בני אדם שצריכים עזרה". עשרים וארבע שנה. ככה נמשך הניסוי הזה בשלום. מאלף תשע מאות שבעים ושש עד אלפיים. גדר שלא הפרידה אלא חיברה. רופאים שריפאו את שני הצדדים, עובדים ששיתפו פעולה, שכנים שעזרו אחד לשני. ואז, במאי אלפיים, ישראל נסוגה מלבנון.

הגדר הטובה נסגרה. קילומטר שלם של מכוניות נטושות נותר ליד שער פטמה. משפחות שברחו מפני חיזבאללה נשארו עם כלום. היום כשלושתיים חמש מאות לבנונים שברחו לישראל עדיין חיים כאן, קיבלו אזרחות, בנו חיים חדשים. הדור השני מדבר עברית אבל עדיין זוכר. הסיפור של הגדר הטובה הוא תזכורת שגם באזור הכי מסובך בעולם שכנים יכולים לחיות יחד, שגדר לא חייבת להפריד, היא יכולה לחבר.

אם אהבתם את הסיפור הירשמו לערוץ ולחצו על הפעמון ואם תרצו לתמוך בנו ושנמשיך ליצור סיפורים כאלה, הקישור בתיאור.

הטקסט הוא הקריינות של הסרטון.