הוא לא סיפר לאף אחד 50 שנה| ניקולס וינטון

בשנת אלף תשע מאות שמונים ושמונה, אישה בלונדון עלתה לעליית הגג. היא מצאה שם מזוודה ישנה, ובתוכה מחברת. במחברת היו רשימות שמות, ותמונות של ילדים. שש מאות שישים ותשעה ילדים. היא הראתה את זה לבעלה. הוא אמר לה שזה כבר לא חשוב. דצמבר אלף תשע מאות שלושים ושמונה. ניקולס וינטון, בן עשרים ותשע, מתכנן חופשת סקי בשוויץ.

ואז מגיעה אליו קריאה מפראג, לבוא לעזור. הוא ביטל את החופשה ונסע. בפראג הוא מצא אלפי משפחות יהודיות שברחו מהסודטים, וישנו בחוץ בקור. ההורים כבר הבינו שהם לא ייצאו משם. הם ביקשו ממנו דבר אחד. תוציא את הילדים. וינטון היה פקיד בורסה. לא דיפלומט, לא ארגון, ובלי כסף. הוא שכר חדר במלון בפראג ופתח שולחן.

לכל ילד הוא היה צריך שלושה דברים. אשרה בריטית, משפחה מאמצת, וחמישים לירות שטרלינג. את המשפחות הוא מצא במודעות בעיתונים, עם התמונות של הילדים. ואת האשרות שלא הגיעו בזמן, הוא פשוט זייף. וחשוב להגיד: הוא לא עשה את זה לבד. שתי נשים בפראג ניהלו את המבצע בשטח, ואת שמן כמעט אף אחד לא מכיר.

רכבת אחרי רכבת יצאה מפראג ללונדון. שש מאות שישים ותשעה ילדים ירדו בתחנת ליברפול סטריט. ההורים נשארו מאחור. הרכבת האחרונה הייתה אמורה לצאת באחד בספטמבר אלף תשע מאות שלושים ותשע. באותו בוקר גרמניה פלשה לפולין. הגבולות נסגרו. הרכבת לא יצאה. היו בה מאתיים וחמישים ילדים. שניים מהם שרדו את המלחמה.

וינטון חזר ללונדון, ולא דיבר על זה. לא עם חברים. לא עם הילדים שלו. חמישים שנה. ואז, בעליית הגג, אשתו מצאה את המחברת. בפברואר שמונים ושמונה הזמינו אותו לאולפן טלוויזיה בלונדון. לא אמרו לו בשביל מה. המנחה סיפרה את הסיפור, ואז פנתה לקהל. היא שאלה אם יש כאן מישהו שחייב את חייו לניקולס וינטון.

ואם כן, שיקום. כל מי שישב סביבו קם. הוא הסתובב והסתכל עליהם. הוא לא הכיר אף אחד מהם. ניקולס וינטון מת בגיל מאה ושש. וכשדיברו איתו על מה שעשה, הוא חזר שוב ושוב לרכבת שלא יצאה. תייגו מישהו שחייב להכיר את הסיפור הזה.

הטקסט הוא הקריינות של הסרטון.