המנגינה של התקווה נדדה 400 שנה בלי בית משלה| התקווה

כולנו שרים את זה בעמידה. אבל כמעט אף אחד לא יודע מאיפה המנגינה באה. ההמנון של עם בלי ארץ — הוא מנגינה בלי ארץ. זה הסיפור של התקווה. המנגינה מופיעה לראשונה באיטליה של המאה השש עשרה. שיר בשם לה מנטובנה. ומשם היא התחילה לנדוד. בדיוק כמו העם ששר אותה היום. בפלנדריה שרו אותה על ילדה בשם ססיליה.

בפולין שרו אותה על קרקוב. בסקוטלנד על אהובה יפה. בנורווגיה על ילדה שהולכת לבית הספר. באוקראינה על קתרינה. וברומניה שרו אותה על עגלה רתומה לשוורים. ואז, בשנת אלף שמונה מאות שבעים וארבע, מלחין צ'כי שמע אותה. המלחין הצ'כי סמטנה שם אותה ביצירה על נהר הוולטבה, שזורם בפראג. זו אותה מנגינה.

אפשר לשמוע את זה מיד. ואת המילים כתב בחור אחר לגמרי. משורר נודד בשם נפתלי הרץ אימבר. הוא נולד בזלוצ'וב, היום באוקראינה, ולא הצליח להישאר במקום אחד אף פעם. בשנת אלף שמונה מאות שבעים ושבע הוא כתב שיר בשם תקוותנו. תשעה בתים. וצעיר בשם שמואל כהן, איכר בראשון לציון, לקח את המילים והלביש עליהן לחן שהכיר מהבית.

הלחן הרומני. העגלה עם השוורים. ומשם זה התפשט בלי שאף אחד החליט על זה. מושבה למושבה, קונגרס לקונגרס. והאיש שכתב את המילים? הוא לא ראה מזה שקל. הוא נדד ללונדון, להודו, ובסוף לניו יורק. חי בעוני, ושתה. בשנת אלף תשע מאות ותשע הוא מת שם, חסר כל, בן חמישים וחמש. ואז קרה משהו שאף אחד לא ציפה לו.

עשרת אלפים איש הגיעו להלוויה שלו ברחובות ניו יורק. ולאורך כל התהלוכה הם שרו את השיר שהוא כתב. ותחשבו רגע מה זה אומר. מנגינה שנדדה ארבע מאות שנה בין שפות ועמים, בלי בית. והמשורר שנדד כל חייו ומת בלי כלום. ושניהם, ביחד, נחתו בסוף באותו מקום בדיוק. זה לא סתם המנון. זה בדיוק הסיפור. מה אתם מרגישים כששרים אותו?

כתבו בתגובות.

הטקסט הוא הקריינות של הסרטון.