הם הבריחו ספרים לתוך הגטו| בריגדת הנייר של וילנה

בגטו וילנה, בחושך, מישהו הסתיר מתחת לבגדים לא אוכל ולא נשק. דף נייר. וילנה, קראו לירושלים דה-ליטא. עיר שכולה ספרים, חוכמה ושירה. ואז הגיעו הנאצים, והם לא הסתפקו ברצח אנשים. הם רצו להרוג גם את הזיכרון. הם לקחו את גדולי הרוח של העיר, ביניהם המשורר אברהם סוצקבר, והכריחו אותם למיין את אוצרות הספרים של העיר.

מה יישלח לגרמניה ומה יישרף? הם הכריחו יהודים לבחור איזה חלק מהעם שלהם ימות. אבל סוצקבר וחבריו עשו משהו אחר. במקום להשמיד, הם החליטו להציל. כל ערב, בדרך חזרה לגטו, הם הסתירו על הגוף דפים, מכתבים וספרים נדירים. הם הבריחו פנימה את היומנים של הרצל, מכתבים של שלום עליכם ושל הסופר פרץ. הם טמנו אותם מתחת לרצפות, בתוך קירות ובבונקרים מתחת לאדמה.

בגטו לעגו להם וקראו להם "בריגדת הנייר". אנשים גוועים ברעב, והם מסכנים את החיים בשביל נייר. אבל הם ידעו משהו, שעם בלי הזיכרון שלו מת, ושאם יום אחד נחזור, נצטרך משהו לחזור אליו. הם קברו את האוצרות באדמה, כמו שזורעים זרעים, מתוך אמונה שיהיה מי שיבוא לקצור. רובם לא שרדו, אבל מי שנשאר חזר אחרי המלחמה וחפר והוציא את האוצרות מהאדמה.

ועשרות שנים אחר כך, 150,000 מסמכים שנחשבו אבודים התגלו מוסתרים בכנסייה בליטא. הם ניצחו. הנאצים רצו שלא יישאר זכר. היום הדפים האלה שמורים, נקראים וחיים. אולי זאת בדיוק הסיבה שאנחנו עדיין כאן, כי תמיד היה מישהו שסירב לתת לזיכרון למות. ואתם? מה הדבר האחד שהייתם מצילים? לא משנה מה, כתבו לי בתגובות.

הטקסט הוא הקריינות של הסרטון.