שש שעות הם עמדו ולא נכנסו| שיירת הדסה, 1948

חנה קאסוטו שרדה את אושוויץ. שלוש שנים אחר כך היא עלתה על אוטובוס בירושלים, בדרך לעבודה. היא לא הגיעה. שלושה עשר באפריל, אלף תשע מאות ארבעים ושמונה. שיירת הדסה יוצאת מירושלים להר הצופים. רופאים, אחיות, סטודנטים וחולים, בדרך לבית החולים. חנה הייתה שם לבורנטית במכון לפתולוגיה. לפני המלחמה הייתה לה פירנצה, בעל שהיה רב העיר, וארבעה ילדים.

כשהגרמנים נכנסו לאיטליה, בעלה הקים רשת הצלה. ואז נתפס. והיא יצאה מהמחבוא כדי לנסות להציל אותו. גם אותה תפסו. התינוקת שלה הייתה בת ארבעים יום. באושוויץ סיפרו אסירות שהיא חילקה את פרוסת הלחם שלה לחולות. בעלה לא חזר. התינוקת לא שרדה. חנה הגיעה לירושלים, ומצאה שלושה ילדים שכבר לא הכירו אותה.

לאט לאט היא החזירה אותם אליה. ובבוקר ההוא היא נסעה לעבודה. ברבע לעשר, בשייח ג'ראח, התפוצץ מוקש מתחת למשוריין הראשון. ארבעה רכבים נלכדו. ובמרחק מאתיים מטר מהם עמדה עמדה בריטית. אחד הניצולים כתב אחר כך: צעקנו אליהם. הם לא נעצרו. ואז הוסיף משפט אחד. ראינו בהם רק צופים במחזה השמדה. קצין בריטי אחד כן ניסה.

הוא נסע עד דלת האוטובוס ואמר להם לרוץ החוצה. שאלו אותו: אתה יכול להבטיח לנו ביטחון? הוא אמר: לא. הם נשארו. בפעמים קודמות הבריטים הסגירו יהודים לידיים ערביות. הוא ביקש אישור לפתוח במרגמות. סירבו לו. חברת האוטובוסים שלחה גוררים למשוך את האוטובוסים שלה. הבריטים איימו לירות בכל רכב שיתקרב.

וההגנה ביקשה שוב ושוב רשות לחלץ. שוב ושוב נאמר לה לא. האוטובוסים עלו באש. ניצול שמע מבפנים: אנחנו נשרפים חיים. שש שעות אחרי המוקש, הבריטים נכנסו סוף סוף והפסיקו את זה. שבעים ושמונה בני אדם נרצחו. חנה קאסוטו הייתה אחת מהם. את רובם לא הצליחו לזהות. על האנדרטה שם חרוטים שבעים ושבעה שמות.

ואדם אחד שלא זוהה. ולמחרת בבוקר, ביומן הקרב של הגדוד הבריטי, נרשמה שורה אחת. שאר כלי הרכב פוצצו כדי לפנות את הכביש. הכביש תוקן, ונפתח לתנועה. שלושת ילדיה של חנה התייתמו פעמיים. פעם באירופה, ופעם בירושלים. כביש אפשר לתקן ולפתוח לתנועה. סיפור נעלם רק כשמפסיקים לספר אותו.

הטקסט הוא הקריינות של הסרטון.