הספינות שלה הובילו פלפל — ואנשים| דונה גרציה

במאה השש עשרה, האישה הכי עשירה באירופה הייתה יהודייה שאסור היה לה להיות יהודייה. קראו לה ביאטריס דה לונה, והיא נולדה בליסבון. שנים ספורות לפני שנולדה, הכריחו את כל יהודי פורטוגל להתנצר. המשפחה שלה התנצרה בחוץ, והמשיכה להיות יהודית בבית. קראו להם אנוסים. היא התחתנה עם בן דוד שלה, סוחר תבלינים.

הבית שלהם שלט בסחר הפלפל השחור בין הודו לאירופה. ובגיל עשרים ושש היא התאלמנה. ואז קרה משהו שכמעט לא קרה באירופה של אז. האלמנה לקחה את העסק. ולא רק ניהלה אותו. היא הפכה אותו למשהו אחר לגמרי. לבית הזה היו ספינות, סוכנים, בתי מסחר ומסלולי אשראי בכל נמל באירופה. והיא השתמשה בכל זה כדי להבריח אנשים.

אנוסים שברחו מהאינקוויזיציה נסעו בתוך מסלולי הסחר שלה. מפורטוגל יצאו תבלינים. ובכיוון השני נכנסו בני אדם. היא מימנה את הדרך, שיחדה פקידים, והשיגה מסמכים. ובוונציה, מי שהסגירה אותה הייתה אחותה. סכסוך ירושה. השלטונות ניסו להחרים חצי מהרכוש שלה. היא ברחה לפרארה. ושם עשתה משהו שלא היה לה בו שום צורך.

היא הכריזה בפומבי שהיא יהודייה, וחזרה לשם המשפחה האמיתי שלה. באנקונה, האפיפיור העלה אנוסים פורטוגזים על המוקד. והיא הכריזה חרם כלכלי על הנמל. סוחרים יהודים הפסיקו לשלוח לשם ספינות. החרם נכשל. הנשרפים נשרפו. אבל זו הייתה אחת הפעמים הראשונות שיהודים השתמשו בכוח כלכלי בתור נשק. ואז היא ביקשה מהסולטאן העות'מאני עיר בארץ ישראל.

היא ביקשה את ירושלים. היא קיבלה את טבריה. היא שילמה אלף מטבעות זהב בשנה, כדי להביא לשם יהודים מאירופה. דונה גרציה מתה בגיל חמישים ותשע, ליד קונסטנטינופול. היא מעולם לא הגיעה לטבריה. כל החיים היא הוציאה אנשים מהמקום שהם היו לכודים בו. ואת המסע האחרון, שלה, היא לא הספיקה. תייגו מישהו שלא שמע עליה אף פעם.

הטקסט הוא הקריינות של הסרטון.